בזמן שהפוליטיקאים מתכוננים לבחירות בפעם השלישית בשנה האחרונה, עניי ישראל יודעים שמצבם לא ישתנה בקרוב. גם דו"ח העוני שיתפרסם בסוף החודש – אם יראה עלייה קטנה או ירידה מזערית במספרם – לא יזיז למקבלי ההחלטות, שאין להם שום תוכנית ארוכת טווח למיגור העוני

תושבי מדינת ישראל מחולקים לשני שבטים. הראשון, הבולט, שסיים זה עתה את חגיגת הקניות הגדולה של נובמבר (והוציא 915 מיליון דולר בבלאק פריידיי), מתאושש עכשיו גם מסייבר מאנדיי, וכעת פניו פונות לקראת החנוכה, אל הלבטים החוזרים מדי שנה: לאיזה מופע חנוכה לרכוש כרטיסים ואיזו סופגנייה לבחור ברולדין. השבט השני, הנמצא מעבר לכביש, בצילו של הישראלי הראשון, הוא הישראלי העני. הוא שורד בקושי, והוא מוטרד פחות מסופגניות ויותר מחובות, ממשמרות כפולות ומהדרך שבה יצליח לסגור את החודש.

בסוף החודש יפרסם המוסד לביטוח לאומי את דו"ח העוני השנתי, אשר יציג את התשובה לשאלה הגדולה – האם מספר העניים במדינת ישראל עלה או ירד בשנה האחרונה? הישראלי ה"רגיל", שחי בתרבות השפע, יתחלחל מהמספרים בדאגה. אך את הישראלי העני, מהשבט השני, הם כלל לא יעניינו ובטח שלא יחדשו.

התשובה האמיתית היא שממצאי הדו"ח, גם אם יציגו ירידה במספר העניים – כלל לא יהיו רלוונטיים לעניים עצמם. התשובה היחידה שהם מחפשים היא איך הם שורדים במצבם הקיים. לצערנו הרב, גם נציגי ממשלת ישראל ככל הנראה לא יתעניינו בתוצאות הדו"ח ולא יכססו ציפורניים בציפייה לבשורה. בין אם אלה יחגגו ירידה של חלקית האחוז, או יקבלו נתונים הפוכים של עלייה שולית, הסיבה לאותה מגמה לא תהיה קשורה או תושפע מדרך בה מנהלת ממשלת ישראל את מיגור העוני, בעיקר מעצם העובדה הפשוטה שכלל אין התנהלות שכזו.

מדינת ישראל דחקה לחצר האחורית את העוני ואף החמירה לעשות ונעלה את השער מאחוריה. אין כל טיפול מנע, סיוע ממשלתי או תכנית היקפית למען עניי ישראל (לפי דו"ח העוני האלטרנטיבי שפורסם בשבוע שעבר, יש כ-2.3 מיליון עניים במדינה). עוד הרבה לפני שאפשר היה להאשים את התקציבים התקועים בחוסר הרכבת הממשלה, העלמת העין המכוונת דחקה עוד ועוד אנשים מתחת לקו העוני והובילה אותם הישר לתורי חלוקת המזון בעמותות הסיוע.

הבעיה נמצאת בסדרי העדיפויות הציבוריים, בעצימת העין הממשלתית ובפרסום דו"חות חסרי כל תכלית – הם היוצרים את תמונת המציאות העגומה, בה חיים כמעט שני מיליון איש במדינתו הקטנה.

לרוב, נושא העוני מצליח להידחף פנימה לקונצנזוס הישראלי רק בסמיכות לחגים הגדולים. וכך, רק בפסח או בערב השנה החדשה, כולנו שומעים על אותם העניים החיים בינינו. כך גם יקרה בסוף החודש הקרוב, לקראת פרסום דו"ח העוני, על תוצאותיו ישמע הציבור הישראלי שוב ושוב. אך גם ביום למחרת, בצאת החג ולאחר הדו"חות, העני נותר עני. הוא נותר כזה גם בחודשי החופש הגדול, כשילדיו חולמים על ארוחה חמה במקום על חופשה בחו"ל והוא נאלץ לאכזב אותם בכל פעם מחדש.

אך גם כשנושא העוני מצליח לתפוס רגע קטן בכותרות סדר היום הציבורי, נשאלת השאלה "מדוע אותם עניים לא מוצאים עבודה, קשה ככל שתהיה וכך מכסים את החובות ויוצאים ממעגל העוני?". התשובה פשוטה מאוד – הם עושים זאת! הם עובדים במשרות מלאות, יום וליל. אך כשמשלבים יחד משכורת מינימום, לצד הוצאות משפחתיות של חשמל, גז, מים, ארנונה, חובות, בתי ספר, ביטוח לאומי, קופת חולים, תחבורה ציבורית, לצד היעדר כל סיוע ממשלתי – מגלים כי קל מאוד להתדרדר לעוני בישראל. והנבחרים בירושלים? הם עסוקים במערכת הבחירות השלישית במספר. אם כך, מי מעז להצביע בעד בחירות שלישיות, לפני שבכלל הוצגה תוכנית ראשונה למיגור העוני בישראל?

הישראלי השני, הנמצא עמוק בתוך מעגל העוני, כלל לא צריך להמתין לחודש נובמבר בכדי לחוות את הבלאק פריידי. עבורו, כל יום שישי הוא שחור, כאשר שולחן הקידוש דל וצנוע.

בפתח העשור החדש הבא עלינו לטובה, הגיעה העת לעצור ולהסיק מסקנות. במקום למדוד מספרים סטטיסטיים ולעסוק בדו"חות שנתיים, יש להקצות משאבים לטיפול במשבר ולייצר תוכנית ארוכת טווח ובין משרדית, במטרה לטפל באופן יסודי ועמוק בבעיית העוני ישראל. רק שינוי סדרי העדיפויות והדאגה לאחר עשויים להפוך את יום השישי השחור של עניי ישראל, למעט יותר מחויך.