כתבה שפורסמה ב-5.9.18 בעיתון "מעריב". מאת אלי כהן, מנכ"ל ארגון פתחון לב.

הסטיגמה שיש לאנשים בריאים ועובדים לגבי העוני והנוכחות שלו בשיח הציבורי מאוד חד-גונית. רוב האנשים שמסתייעים בנו הם אנשים שכל חטאם בעולם היה שחלו, שיצאו לגמלאות, כשהכנסתם נפגעה מאוד וההוצאות נותרו בעינן.

המדינה מגדירה את ההכנסה המינימלית לקו העוני כ- 8,324 שקל לחודש למשפחה בת ארבע נפשות. אותה מדינה בדיוק מחשבת את ההוצאה הממוצעת למשפחה בת ארבע נפשות בקרוב ל-13 אלף שקל בחודש. זה הרי אבסורד ממדרגה ראשונה.

חלק ענק בציבור האנשים העובדים, ובוודאי הגמלאים, מתקיימים מדי חודש מסכום שנמצא בין הסכומים הללו. הם לא נחשבים עניים, אבל הם לא מסוגלים לקיים את עצמם.

לידם אנחנו נתקלים באוכלוסיה ענקית של עולים חדשים מבוגרים שלצד קשיי ההגירה עלו ללא פנסיות, ובאנשים בגיל פרידה, שעדיין מסוגלים לעבוד אבל מודרים משוק התעסוקה בגלל אפליה על רקע גיל. אנחנו פועלים כדי למגר את התופעה הזאת במקום הממשלה. כך שעוני הוא רב-גוני והחשיפה לעוני בישראל היא רחבה מאוד, וכל זאת בגלל היעדר תוכנית לאומית ובין משרדית של הממשלה למאבק בעוני.

משרד הרווחה לבדו לא יכול למגר את העוני. מדובר בפעולות לשבירת מעגל העוני הבין-דורי שמתחילות בחינוך. בהנגשת שירותי בריאות לאוכלוסיות מוחלשות ועוד. הקצבאות לבדן לא מחלצות מעוני. הפעולות בתחומים אלה, שאנחנו ועמותות אחרות עושים, לעולם לא יכולות להחליף את היעדר המדיניות של כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. דרושה תוכנית לאומית עם יעדים ברורים.

ממערכת הרווחה המפוארת שהקימה ישראל בשנות ה-50 לא נותר זכר. רשת הביטחון הסוציאלי של כולנו בסכנה, משום שהגירעון של הביטוח הלאומי מעבר לפינה ולממשלה אין פתרון. באשר לדור הותיקים, להם צריך לאפשר לחיות בכבוד. ואם איתרע מזלם להידרדר לעוני בגיל זקנה, אז צריך לעשות את זה בקצבאות. אבל אם הממשלה לא תתעורר, אז כשכולנו נגיע לגיל זיקנה, ואחוז הקשישים באוכלוסיה יכפיל את עצמו עד אז, ובהתאם גם הנטל על מערכות הבריאות והרווחה, כלכלת ישראל תקרוס וכולנו ביחד איתה.

לפני הבחירות לכנסת הנוכחית, הבטיח שר האוצר כחלון לאמץ את הצעת החוק שהגשנו לתוכנית לאומית למלחמה בעוני, אבל מרגע שהוקמה הממשלה, לא הצטרפה אליו אף אחת מסיעות הקואליציה האחרות. העמותות לא יוכלו עוד לאורך שנים להחליף את הממשלה. גם אם דוח העוני הקרוב יבשר על ירידה שולית של עוד חצי אחוז בסטטיסטיקה של העוני, אצלנו מרגישים את ההפך, שולי קו העוני רחבים וקשים, כשהתמונה רק מחמידה מדי שנה.